השיטה
ממופשט אל מוחשי.
הילדים לא תמיד יודעים להסביר מה הם מרגישים. לפעמים הם רק צריכים דרך להראות.
למה שטיח?
רגש הוא דבר מופשט. לילד בן ארבע קשה להגיד "אני מתוסכל", אבל קל לו מאוד לרוץ אל הפרוסה הכתומה של השטיח ולעמוד עליה. ברגע שהרגש מקבל מקום פיזי בסלון, הוא הופך למשהו שאפשר להצביע עליו, לדבר עליו, ולצאת ממנו.
השטיח הוא רק הכלי הראשון. השינוי האמיתי קורה כשילד מקבל שפה רגשית ברורה, ומבוגר שיודע להוביל אותו בתוכה.
מהפכת התנועה
פריקה פיזית של אנרגיה. הילד זז, קופץ, עומד, ורק אחר כך מדבר. הגוף מעבד לפני הראש.
חיבור בגובה העיניים
מרחב משותף על הרצפה. ההורה יורד אל הילד, לא קורא לו מלמעלה.
עיצוב מודולרי
"פרוסות פיצה" של רגשות: כל רגש בצבע ובדמות משלו, כך שאפשר לבחור, להחליף ולהוסיף.
ארבעת השלבים של ל.י.ד.ר
לאתר
הילד (וההורה) מזהים מה מרגישים עכשיו. בלי שיפוט, בלי "אין סיבה לכעוס". רק לשים את האצבע: זה הרגש, זה הצבע, זו הפרוסה.
ייחוס
מה גרם לזה? מחברים את הרגש למה שקרה. לפעמים הסיבה קטנה מאוד, ולפעמים מגלים שם משהו שלא ידעתם שמעסיק את הילד.
דיבור ופריקה
נותנים לרגש לצאת: בתנועה, בדיבור, במשחק. על השטיח זה קורה באופן טבעי, בלי להסביר לילד "תירגע".
רווחה
פריקת המצוקה ותנועה אל הפתרון והבחירה. מה עושים עכשיו? מה הילד בוחר? כאן נבנה הביטחון: אני מרגיש, אני מבין, ואני יודע מה לעשות עם זה.
איך זה נראה ביום-יום
- בוקר של התנגדות: במקום ויכוח ליד הדלת, שאלה אחת: "על איזו פרוסה אתה עכשיו?"
- אחרי מריבה בין אחים: כל אחד עומד על הרגש שלו. פתאום רואים ששניהם "נעלבתי", לא "רשע".
- לפני השינה: דקה על השטיח. מה היה היום הכי "שמחה"? מה היה "פחד"? שיחה שלא הייתה קורית אחרת.
- גם להורה: כשאתם עומדים על "כעס", הילד לומד שגם למבוגרים יש רגשות, ושאפשר לצאת מהם.
השיטה אינה טיפול פסיכולוגי ואינה מחליפה אותו. היא גישה אימונית ומעשית שמחזירה את הכוח לידיים של ההורה.
רוצים להביא את השיטה הביתה?
שטיח הרגשות והמדריך המנחה זמינים לרכישה, ועליזה זמינה לכל שאלה לפני שמתחילים.